אני הולך לרד -רדי (כמו ברדיקלים) השבוע. זכות הזמן להוציא את צווארי ולדרוש פעולה קטנה וארוכה.
בתור התחלה, בעיית האקומנטליסטים ומפגינים אחרים שמשחקים בתנועת שעת העומס כאשר הם מחנים באופן בלתי חוקי את הבטנות שלהם על משטחי הכביש, וניתן להפסיק במהירות. בדיוק כמו שהיינו מחויבים לעצור אנשים מוטעים באופן טרגי מלהציב בצורה מסוכנת את צדי האחורי הפגיעים שלהם בקווי רכבת או מסלולי שדה תעופה, עלינו לחסוך את הבונקים האלה מספיק כדי לשבת בכבישים ציבוריים. עובדה היא שאנשים מסוימים צריכים להגן מפני עצמם, ובמקביל להפסיק להוריד איתם אחרים-נהגים ורוכבים שעלולים להתרסק תוך כדי ניסיון להימנע מדוגמא למטרידות אנושיות, למשל.
לבודד מתמודדי בריטניה שנשלחו לכלא בעקבות הפגנות בכבישים המהירים
אז אין ספק שזה מקרה פשוט ומוצדק של המדינה שמסירה את אלה שתופסים ומסוכנים את הכבישים הציבוריים. העבודה נעשתה. חיים ניצלו. החוק והסדר נשמר. פליטת צינור הזנב מופחתת. נהגים מוחזקים באופן לא חוקי כנגד רצונם. אנרכיה ברחובות נמנעה בשלווה. קרא לזה רדיקליזם אם תרצה. אני, אני רואה בזה השכל הישר.*
פרסומת – המאמר ממשיך להלן
בינתיים, באולמות התצוגה ובאתרי הרכב שבהם הצרכנים מעוניינים להוציא כסף, לשלם את המסים שלהם ולהציע את PLC בבריטניה, אינספור סטארט-אפים וחברות אחרות ממשיכות להבטיח שהם במקרה הטוב נאבקים לשמור. כמה שנים היינו צריכים לסבול את ההייפ חסר הטעם סביב פרויקטים של גוגל/Waymo ו- Apple Car? זמן רב מדי. הדבר נכון גם לרכבים אחרים “קרובים” כמו אלה מבולינגר, אליו, פארדיי עתיד, פיסקר (מקסים בלאוק, לא כל כך נהדר להביא מכוניות לציבור), לוחות ואנביות אחרות.